אין סליחה בתשלומים / ניר פלוטקין

אין סליחה בתשלומים

על הסליחה וחשיבותה נכתב כבר הרבה. על כך שהסליחה היא הפתרון לכעסים שמשאירים בנו משקעים שמכבידים על החיים, על סליחה עצמית, על נקיון הנפש והרוח.

אזכיר לכם שנשוא-הסליחה יכול להיות כבר מת, שוכן עפר כבר 25 שנה (ואין שום טעם הגיוני להיות עמו בריב) וחשוב לדעת שאנחנו לא צריכים ללכת אל נשוא-הסליחה, אל יריב שעדיין כאן בסביבה, "להתרפס" מולו ולומר לו שסלחנו. הסליחה היא פנימית, אצלנו בבטן. שם המשקעים ושם הפתרון.

לא אחזור כאן על דברים שנאמרו ונכתבו אבל אציג בפניכם מקרה שנתקלתי בו לאחרונה (הפרטים שונו למען שמירה על "צנעת הפרט").

אמרה מישהי, נקרא לה, למשל-  "שמרית":  "סלחתי לאמי על השיפוטיות, סלחתי לה על ארוחות הצהרים הלא-טעימות, סלחתי לה על שהעדיפה את אחותי על פני, סלחתי לה על הריבים עם אבי הנערץ. על דבר אחד לא סלחתי לה- על כך שאף פעם לא זכרה את ימי ההולדת שלי..."

אני אומר כאן לשמרית: אין סליחה בתשלומים, אין סליחה בחלקים, אין חצי הריון. לא סלחת ולא מחלת לאמך על שום דבר. יותר מכך- את אחוזה ותפוסה בכעס יותר גדול מזה שהתחלת איתו.

סליחה היא שלמה ועגולה, חתיכה נקיה אחת. אין מצב של "סלחתי על הכל פרט לקטע של....". אותו קטע יחזור, יציק ויטריד וילבה מחדש את האש. דינו כדין גחל בוער יחיד שמצית מחדש את היער. כמו נקודת ריקבון אחת בתפוח היפה. אותו פלח שלא נסלח ממשיך ויוקד בבטן, רוקד שם עם אהובתו משכבר הימים- הגברת "נקמה". שני אלו מפרים את השלווה הנפשית ומעסיקים את שמרית יומם ולילה. אותה אמא נפטרה לפני שנים, אבל פיסת הסליחה שלא הושלמה וגברת נקמה חוגגות שם בכיף.

עצם האמירה- סלחתי לאמי על... ועל... ועל....... מעידה על התעסקות קבועה בעניין ההוא. ההכרזות מקיימות את הנקמה ואת השנאה. שמרית מגיעה אל הארץ המובטחת, אל ארץ שלוות הנפש, אבל אליה לא תבוא. חסר הגשר האחרון, אותו מעבר חשוב שלא מתקיים כי הסליחה אינה שלמה.

אין מקום בכלל לפרק ולחלק את הסליחה לחלקים. עצם החלוקה נותן מדרג, התקדמות, תהליך שאינו נכון מאחר ושמרית תוכל לקיים ולשמור את עצמה במצב של "לא סולחת מלא" לתמיד. זה בדיוק כמו לומר- "אני בוחרת שלא לסלוח".

תהליך הסליחה הוא אחר, הוא שונה. זוהי סליחה פנימית שמגיעה באופן מלא ושלם בבת אחת, בירידת אסימון חדה וברורה. כשאנו מבינים שאי-הסליחה חוגגת אצלנו בבטן עם הנקמה שלא עוזבת את ידה- אנו יכולים לומר להן, לשתי אלו- מספיק, עד כאן, אני לא מתעסק עם זה יותר. זה לא תורם לי כלום,  זה מבזבז לי את הזמן היקר. זה אבסורד לתלות באמא של שמרית את צרותיה של אשה בוגרת היום. סלחי לה, שמרית, באופן מלא וכולל. הסתכלי פנימה ותראי עד כמה זה מיותר ותתקדמי אל דברים חשובים יותר.

המנגנון זהה, אם כי מסובך טיפה יותר כאשר מדובר ב"יריב" חי ובועט. אנו חוששים לצאת פראיירים אם נסלח, דואגים שהיריב ירגיש בחולשתנו. גם כאן יש מוצא פשוט שלעיתים נראה בלתי אפשרי- כשאנו סולחים, משחררים באופן פנימי- גם היריב עוזב. אין לו נקודת משען להתנגדות ולהמשך המאבק. כאן אפשר לפתח ולדבר עוד שבועיים, אבל העקרון ברור, ידוע ועובד.

אסכם מנקודת המוצא- הסליחה צריכה להיות כוללת כדי להיות אפקטיבית. תראה את המכלול, אחר כך רד לפרטים ולפעמים אפילו לא יהיה בכך צורך. לענין הסליחה- אמור "שחררתי", אמרי (שמרית) "שחררתי" ופתאום ממש לא יהיה חשוב אם היתה או לא היתה שם ארוחת צהרים או עוגת יום הולדת.