מחשבות על צבעים, סמים ודברים אחרים...
ציור משמעו להביט ולראות דרך העיניים הפיזיות שלנו ודרך הנפש.
הדרך הראשונה פשוטה ומובנת מאליה ואילו הדרך השנייה דורשת מעט יותר מאמץ, רצון וכנות. ילדים קטנים רואים נכון בשני האופנים ולצערנו, מתקלקלים מהר מאוד. אם אומר לילד בן 2-3 שנים לצייר אוויר, הוא ייגש מיד לנייר ויצייר לי אוויר. כשאומר למבוגר לצייר אוויר הוא יביט אליי כאל משוגעת... תשאל את אותו הילד: איזה טעם יש לצבע סגול? יענה מיד, ואילו מבוגר? בספק!!!
עם השנים אנו מאבדים את החופש לראות נכון בשל הפחד שנאבד את האיזון ואת השליטה בחושים שלנו. האירוניה היא, שבגיל ההתבגרות רבים שוב חוזרים ומנסים להרגיש את אותו חופש בחושים, אך הפעם בעזרת גירויים חיצוניים כמו אלכוהול וסמים, שאכן משאירים אותם ללא שליטה.
כשהיינו קטנטנים שלטנו בחושינו בצורה טבעית. יכולנו לדבר עם חברינו הדמיוניים ועם חברינו הפיזיים ושניהם היו בשבילנו אמיתיים וחשובים באותה מידה. עם השנים, החברים הדמיוניים פחתו בחשיבותם והשאירו אותנו בעולם סגור ללא פתח מילוט. את השסתום המפריד בינינו לבין הדמיון אנו פורצים במהלך החיים בדרכים מלאכותיות ומעוותות.
הלימוד עדיין עסוק מאוד בלמלא את ראשינו באינפורמציות ופחות בלחוות את הדברים. חשוב יותר לחוות את המוסיקה, מאשר לקרוא תווים. לחוות את הצבע, מאשר לצייר "נכון". להרגיש את התנועה, מאשר לדייק בצעדים. החוויה הופכת לטבע. ילדנו ילמדו לחוות את הדברים כמו פעם, ירגישו חופש מלא מבלי לאבד שליטה, ירגישו שהם מלאים ושלמים ולא יחפשו מפלט בדברים מלאכותיים.
החוויה האמיתית והחזקה ביותר היא החוויה הרוחנית הדומה לחוויות תקשור שבה האדם מתחזק, מגלה את עצמו ונשאר שפוי לחלוטין. האדם לומד להציץ פנימה בתוך נפשו, לתוך עולם נסתר ומופלא ולומד לצאת כרצונו. אדם המסוגל לעשות זאת בשליטה מלאה, מרגיש חזק, שלם ומחובר לטבע, לבריאה ולבורא. באופן כללי הוא אדם חיוני יותר ושמח.
ללמוד את הסוד הזה, לימוד הסוד הזה, חשוב יותר מכל לימוד אחר וניתן לרכוש אותו בכל גיל. בתור תרגיל ראשון, אפשר לנסות להריח את הצבעים ולגלות את סודם.
האם ידעתם שצבע הצהוב מתגלגל מצחוק? והאדום הוא חייל שכובש? שמתם לב שהסגול שואב אותנו עמוק? והירוק עוטף ומלטף? לא יצא לכם להתעופף על גבי התכלת ולהתחוור עם הלבן? וודאי טבעתם גם לא פעם בשחור.... האם ראיתם קווים בטבע? קווים שרצים ורוקדים, מתנדנדים ומתגלגלים. הטבע מלא קווים, מנגינות וריקוד.
אני שואלת: אם כל אלו לנגד עינינו כל הזמן ובחינם, מדוע יושבים ילדינו שעות מול מכשירים מרובעים ומבזבזים זמן יקר בחוויות סטריליות? איפה הדמיון??
דמיון הוא הקשר בינינו לבין הבורא.
בואו ניתן לילדנו חוויות שיתנו להם רוגע בעולם שגם כך איננו רגוע. חוויות שייתנו להם כבוד עצמי, חוויות יצירתיות שיקרבו אותם ליצירה המופלאה וליוצר. חוויות שיקנו להם בטחון וכוח.
אם יום אחד יגיד ילדכם: אמא/אבא- השמיים ירוקים. תבורכו! שאלו איפה הירוק, כדי שתוכלו גם אתם לראות שהשמיים אכן ירוקים.
באהבה, ג'ני | 
)
)
