ממציאות מדומה - למציאות איומה / דפנה אנטה

תוכניות הריאליטי הן ללא ספק הברקה טלויזיונית. לקחו את הדבר הכי מעניין בעולם - אנשים - ואיפשרו לקהל צפייה חופשית בחיי היום יום שלהם, לסיפוק מלא של יצר המציצנות.

אלא שריאליטי בטלויזיה היא כבר מזמן לא גימיק יוצא דופן. זהו התוכן העיקרי של הטלויזיה, אשר מושך אליו קהל צופים צעיר מאוד, כולל ילדים בגילאי בית ספר וגן. אם אתם מוצאים את עצמכם תוהים לפעמים על הרמה המנטלית של תוכנית ריאליטי כזאת או אחרת, זה בגלל שיוצרי התוכניות האלה מכוונים לקהל יעד ענק ופעור פה - הילדים.
הנה רשימה קצרה ומייצגת של המסרים העוברים לילדינו דרך המסך ונספגים בתודעתם הרכה.

האם זה באמת Real?

תוכנית ריאליטי היא מציאותית כמו שאבקת מרק מקופסא היא טבעית. חומרי הגלם צמחו בשדה מתי שהוא בעבר הרחוק. אבל העיבוד...
משתתפי התוכניות שונים מאוד זה מזה ברקע, צורת מחשבה, אמונות, השתייכות, השכלה ועוד, על מנת ליצור קוטביות, לעודד נפיצות, ולהעצים סטריאוטיפים. הנבחרים יודעים היטב מה מצופה מהם ומספקים את הסחורה שהקהל דורש. מחצינים רגשות, מתנהגים בצורה בוטה, תוקפנית ופרובוקטיבית, מפגינים רגשות בווליום גבוה ומתעמתים עם המשתתפים האחרים. עצם קיומה של המצלמה גורמת לתוכנית להיות מבויימת. אבל הילדים הצופים בתוכניות אינם עושים את ההפרדה. בשבילם, אלה החיים.

חיה ותן למות...

בריאליטי, כולם שופטים ונשפטים ללא הרף. אין כבוד לאחר, לשונה. מה פתאום? זה נוגד את עקרונות הז'אנר. המשתתפים מבקרים אחד את השני, לפעמים ממש ברשעות ונבזיות, והקהל בבית מצטרף לחגיגה. אחר כך הילדים יגידו: "X? ממש גרוע! לא שווה כלום! אבל Y הוא תותח. הוא הכי טוב!". שחור ולבן, טוב ורע.

רכלנים...

הצפייה הקבועה בתוכנית הריאליטי מספקת נושא שיחה בטוח לכל אירוע חברתי. גם הילדים ממהרים לחלוק מתוכנית אמש, בהפסקה שבין השיעורים. מדברים על המשתתפים. הכל מותר. ללעוג להם, לבזות אותם, לדבר על כל פרט באופיים ובמראם. הרי הם הציגו עצמם לראווה. נחלקים למחנות - אוהדי X ושונאי Y. ומדברים על הכול: על השיער, הלבוש, המשפט שההיא אמרה והמבט שההוא שלח. רכילות לגיטימית.

מדיחים - ולא את הכלים

החיים בריאליטי הם כמו משחק ארוך ואינסופי של כסאות מוזיקליים. לא הספקת לשבת? צא החוצה. צריך לשרוד. הכול חוקי: מניפולציות, קשירת קשר, בגידה, שקר ומרמה - העיקר שתישאר אחרון, לגרוף את הפרס הגדול. כל אחד לעצמו. אין קהילה, אין שיתוף, אין צוות, (וגם אם יש צוות למראית עין, הם נושרים אחד אחד...).
והנה, הילדים משחקים "הישרדות" ברחוב... אנחנו שמחים שהם נטשו קצת את מסכי הטלוויזיה ויצאו החוצה - אבל הם לא באמת נטשו אותם - הם נושאים אותם במוחם ובליבם.

תנמיכו ת'ווליום, לא שומעים את הקול הפנימי

על מנת שאדם ימצה את הפוטנציאל האישי שלו, יצמח ויתפתח, עליו להיות קשוב לקולו הפנימי, להבין את עצמו ואת הייחוד שלו, להיות נאמן לעצמו. זה מה שאנו רוצים עבור הילדים שלנו, לא?
אבל בריאליטי, יש קול חזק יותר מהקול הפנימי. קולות הקהל! מה שמאפשר לך לשרוד ולהישאר עוד שבוע על המסך, היא היכולת שלך להיות מה שאחרים רוצים. תהיה מעניין, או שלא נשלח SMS עם הספרה שלך.

אם אתה לא יכול להביס אותם, הצטרף אליהם

מה עושים? אפשר לזרוק את הטלויזיה לים. לטעמי, זה כמו לסתום את החור בסכר עם האצבע. זה פתרון נקודתי ולא יעיל לטווח הארוך. בנוסף, לשיטת המניעה המוחלטת יש מחיר משלה, אך כאן לא המקום לפרטו.
אז מה בכל זאת עושים?
זה הזמן לנוכחות הורית. צפו בתוכניות הריאליטי עם הילדים. הביעו את דעתכם (בכנות! ילדים מריחים זיוף, "חינוכיות" ומניפולציה מקילומטרים!), שבחו משתתפים המתנהגים בנועם וחברות... ספרו להם על הנזקים של בוגדנות ודחייה. שוחחו איתם ועיזרו להם להיות צופים בעלי מערכת סינון פעילה.
תנו להם את התרופה בו-זמנית עם הוירוס... כך יוכלו להישאר בריאים, וגם מחוסנים.