על ערכים של חברה שהתמכרה
רוב ההורים שלנו נהנו ממשהו שחסר לנו ומקשה מאוד על חיינו. איני יודע היכן הסבל גדול יותר מקיומו או העדרו של אותו "משהו". ברור לי היכן הנזק גדול יותר.
הורינו היו כנראה הדור האחרון של אנשים שהייתה להם ידיעה ברורה של ההבדל בין אמת לשקר, בין נכון לשגוי ומשם בין עיקר לטפל.
תחושת אמת זו הגיע מלמעלה, מהדת, מהחברה, מהמדע. הייתה אידיאולוגיה ברורה שמספרת סיפור קוהרנטי של התפתחותו של האדם והחברה בהתאם לחשיבה ולדרך מסוימים.
אינטרס המדינה ליצור שדה שיח אחיד גרם לה להשקיע משאבים רבים ליצור סטנדרט למה שנכון, למה שראוי וכך גדלנו במערכת שעל פניה מסונכרנת בין כל המוסדות שמרכיבים אותה כולל המשפחה.
היום כשלמערכת שבידיה הכוח יש דרך שונה לדאוג לאינטרסים שלה- אנו נשארנו לבד. מצד אחד חופשיים לבחור את דרכינו אך מצד שני ללא קריטריונים ברורים מובחנים ומוכחים להתנהל על פיהם.
אין אמת, אין שייכות שלמה והבלבול חוגג. חינוך, יחסים ורגשות הופך להיות מקצוע וידע שאנו מוכרחים ללמוד או לקנות שירותים של מומחה.
אחד התוצרים העקיפים של כל אלה זה האחריות שהתגלגלה אל פתחנו.
הוואקום הרעיוני שנוצר עקב קריסת האידיאולוגיות הגדולות נתפס מיד על ידי מערכת אחרת דומיננטית פי כמה מקודמותיה אך אפקטיבית, סמויה וחמקמקה באופן חסר תקדים.
דת חדשה זו אינה משתמשת בהפחדה ולא בהפעלה של כוח ובו זמנית היא כוחנית באופן שלא היו כוחניות לפניה. זהו כוח אחר שמופעל על המחשבה מבלי משים.
למערכת זו יש אינספור דרכים להיכנס אל נבכי נפשנו, דרך הסלון, חדר השינה, האחר שהולך מולנו, האוכל שניכנס לפינו ובאינספור אופנים נוספים.
היא עוקפת אותנו בדרך אל ילדנו ולעיתים אף בהסכמתנו הדוממת.
היא מציגה מודל של איך נראים, איך מתנהגים, איך חושבים, איך מודדים, איך אוהבים, מי שווה וגם מהו האושר...... הכל נמדד ומתבטא בשפה אחת ובסטנדרט מלאכותי אחד שמוצג כאוניברסאלי והופך להיות כזה.
כל המנגנון כולו פועל ומצליח תודות לשני עקרונות נפשיים פשוטים:
הגדלת תסכול ויצירת פיתוי.
בעזרת כלים אלה אנו משתעבדים מרצון אל אורח החיים שתרבות חומרית טוטאלית זו מציעה.
אופני הפולחן הם צריכה והדפוס ההתנהגותי שנילווה לו הוא הפיכתנו לרודפי גירויים, פנטזיות, סיפוקים מידיים שמשתנים ומתחזקים כל הזמן.
התחושה וההתרגשות דרך החושים (בעיקר העיניים) מהווים את מוליכי האימפולסים העיקריים, הורידים שדרכם הגירויים מולכים ומובלים היישר אל המוח.
היבטיה האחרים של הנפש: המחשבה, האינטואיציה והרוח נשארים מאחור כסרח עודף, תזכורת ישנה לכאב שמסרב להימחק ולהיעלם. כאב ששב בעקשנות ודורש מאיתנו להגביר את הדפוסים כדי להימנע ממנו.
משמעות החיים הופכת לרדיפה אחרי אותם תחליפים למשמעות דרך החוויה שנראית כל הזמן כמתרחקת מאיתנו יותר ויותר, חוויה קשה יותר ויותר להשגה למול הוירטואלית הנגישה בלחיצת כפתור.
מנסים לחוות אבל יכולתנו להיות בכאן ועכשיו קטנה מתמיד. אז רודפים יותר ועצם הרדיפה מרחיקה את המטרה..
תחליפים אלה שמהווים מזור מיידי ורגעי לפחדינו וכאבינו נראים כדרך היחידה להתמודד.
כוח העמידות- לסבל הכרוך בתהליך עמוק ואיטי של צמיחה ובנייה נעלם ועימו גם היכולת לבחור באלטרנטיבה עצמאית יותר של חיים בלתי תלויים בגירויים שהחוץ שמח כל כך למכור לנו.
התמכרנו לפלסטר שהפך לכפתור, לכרטיס, לנעליים, לוידיאו קליפ, לפרסומת.
לא תמיד אלה פלסטרים מצליחים לטשטש את הכאב הקיומי שלנו. אז פתאום שומעים שיש תרופות מדהימות ומרגשות פי כמה כדי להתנהל בתוך רגעי השעמום והתסכול הבלתי נסבלים ואין סופיים לנער המתבגר.
במצב זה של פתרונות חיצוניים ומהירים לכל קושי - מערכת החיסון הנפשית והגופנית הולכת ומתנוונת.
היכולת להכיל תסכולים, אכזבות, קשיים, ותמורות איטיות נשאר ברמה ראשונית.
חולשה זו הופכת את החרדה לנגישה יותר.
היא מופיעה שנייה לאחר שהמאווה, הרצון שלנו לא מסופק, כמו אצל התינוק הרעב שניכנס למצוקה קיומית אם שד אימו אינו ממלא את פיו ברגע הופעת הרעב.
המפלצת הגדולה של הריקנות מזכירה לנו שהיא מתחת להכול ובחרדתנו נשלם הכול כדי לשכוח אותה לכמה שיותר רגעים.
דפוסים פסיכולוגים, חברתיים גלובליים אלה הם ההתמכרות שהקפיטליזם הגלובלי התאגידי שמח להקנות לנו כדי להפוך את כולנו לצרכנים מושלמים ובזה הוא משקיע את רוב משאביו.
תרבות, חברה, פוליטיקה וצרכנות הופכים תחת עיננו המסוממת למשרתים של אותו הדבר כשלתוך "אותו הדבר" ניכנס גם הגוף גם הנפש גם הרוח וגם המשפחה.
הכול מוצר, הכול ניתן לקנות ולהכל יש מחיר ולמי שאינו משגת ידו נישאר באין.
חלק אינהרנטי מהתנהלות זו היא הדפוס של רדיפה תמידית אחרי הגירוי המרגש.
האפקט הרצוי של הריגוש הוא תוצאה של שני מרכיבים עיקריים: החדשנות שלו והעוצמה המוגברת שלו.
עקרונות נפשיים-נאורולוגים אלה מחייבים להעלות את עוצמת הריגוש והגיוון על מנת לשמור על הצלחתה של אותה תחושה מיוחלת.
היבט זה של ההתמכרות בא לידי ביטוי ברור בהשפעתו על ההיבט התרבותי, התקשורתי והחדשותי אך גם בחיפושו המתמיד של הפרט אחר מאורעות מרגשים יותר מהקודמים.
"אינטרס משותף" זה של המכור והמוכר יוצרים את היעדר הביקורתיות ואי הרצון להלחם בסימביוזה ההרסנית הזאת.
אנו נהנים ממוצץ, אוכל, לונה פרק, ממתק- צעצוע- מחשב- חו"ל- סקס- מועדונים- שתייה.. ללא סוף כשהדבר היחידי שמונע להמשיך הם המשאבים הכלכליים המוגבלים של הפרט.
המוח צייד אותנו בכלים רבים להתמודד עם הסבל על מנת להקטינו אבל כמה כלים יש לנו כדי להתמודד מול ההנאה ?
ראינו מה עושים מלכי הראפ, השחקנים ואלילי התקשורת האחרים עם כספם, זה מגעיל אבל מעורר קינאה. ואם אין לי את המשאבים אז ישנם פתרונות זולים יותר, פחות בריאים, לקיים רוב היום את אשליית האושר.
אנו מוצאים את עצמנו עומדים על מדרון חלקלק והשאלות הן:
אילו מעצורים עומדים בידנו בהחלקה הבטוחה למטה ?
איך ניתן לילדנו את הכלים להתמודד עם מציאות או מציאות וירטואלית שאנו בעצמנו לא נזקקנו ללמוד להתמודד עימה ?
איך אנו מושיטים להם יד להיאחז בה לפני שהם רחוקים מידי במורד המדרון השמנוני והדביק ?
איך בכלל גורמים לילד באכסטזה לעצור ולהביט, להבחין ולהזדקק ליד המושטת להם כשהם בחצי חלום קולקטיבי המביא אותם לאבדון ?
אנחנו המיעוט הלא נורמטיבי...
| 
)
)
